נשות הטאליבן והעצמה נשית

בין שלל התיאורים של הסערה הנוכחית ברחוב החרדי, כתוצאה מהגינוי החריף של תופעת "נשות הטליבן" על ידי לא פחות מאשר בד"צ העדה החרדית, נראה שנשכח פרט אחד – מדובר בתופעה מרחיקת לכת של העצמה נשית, אולי אפילו ראשיתו מרד. אולי דווקא מימד זה הוא שמסעיר כל כך.

כזכור, בד"צ העדה הרחדית, הוא זה המתיר כל החמרה. הסוציולוג הישראלי (המנוח) צ'ארלס ליבמן הגדיר את הקיצוניות כנורמה דתית. לשיטתו, בחברות הפונדמנטליסטיות אין גבול להחמרה, ולמעשה אין מי שיעצור אותה. יתרה, מצב של תחרות בין גורמים רדיקלים (למשל העדה החרדית מול אגודת ישראל) מולידה מנגנון טהרני, ולפיו כל המחמיר מוסיף.

כל המתבונן על המרחב הציבורי החרדי בשנים האחרונות רואה תופעת ההקצנה הולכת ומתפשטת. האוטובוסים מופרדים בין גברים ונשים, רחובות מאה שערים מופרדים, וכל איזור ציבורי כמו סניפי דואר ומרפאות מפרידים בין המינים.

לפי הגיון זה נראה שתופעת "נשות הטליבאן", לפיה נשים מכסות את גופן מכף רגל ועד ראש, הכולל גם את הפנים, נראה כהמשך טבעי ואף מתבקש. אולם לא כך הם פני הדברים.

הנסיבות שהביאו את בד"צ העדה החרדית לגנות את הנשים היא לכאורה סכנת פיקוח נפש שנגרמה כתוצאה מסיבוכי לידה שהתקיימו בבית בשל חוסר הרצון ללדת בבית חולים מטעמי צניעות ונישואים כפויים על קטינים. נסיבות דומות  לא עוררו את אותו בד"צ להקים כל זעקה, להפך. פעילי העדה החרדית יצאו להגנת אותה "אם מרעיבה" , שמנעה מזון וטיפול רפואי מילדיה מלפני מספר שנים, וגם נישואי קטינים על ידי חסידי ברסלב היא תופעה ידועה ומוכרת.

מה נשתנה המקרה הזה מן שאר המקרים? נשים הינם מגזר מדוכא בעולם החרדי. עליהן חובת הפרנסה וגידול משפחות מרובות ילדים. הבעלים יוצאים ללימודיהם כל היום ותפקודם בבית חלקי. ניתן לשער ש"בעל המאה הוא בעל הדעה", אבל כידוע לא כך הם פני הדברים. דעתן של הנשים לא נחשבת, אין להם יצוג פוליטי או מעמדי, והן בגדר נוכחים נפקדים. החמרות על אורחות חיים מוטלות השקם וערב, וקולן נדם.

נראה שהדרך היחידה שלהן להשמיע את מחאתן, להיות אלה שקובעות את גורלן, היא באמצעות ההשתלבות בכללי המשחק, ולהמציא חומרות משלהן. רק אז הן לפתע נהפכות למובילות חברתיות, מראיהם החיצוני השונה מצביע כלפי כל על עצמאותן משליטה גברית, ובפועל הדיכוי המיני שמראה הטליבן לכאורה בא לבטא הופך לכלי של העצמה ועצמאות.  

ואולי זו הסיבה בגינה קצפה העדה החרדית: הנה צצה תופעה שבה נשים קובעות לעצמן, ופרנסי הקהילה נותרים ללא תגובה. הרי אין פסול בהחמרה, ומראה של טליבן איננו אסור מן התורה. בעייניהם האיום הנשי חייב להתחסל, והתירוץ לכך נמצא בשלל נימוקים, שכאמור לא נאכפו על מקרים דומים בעבר.

והנה תופעה זו לא נעצרת בלבוש חיצוני, וראשיתו של מרד נשי הולך ונצפה: אותן נשים מסרבות לשלוח ילדיהם לבתי ספר, מסרבות לקיים יחסי מין עם בעליהם ומסרבות ללכת למקווה, הכל בשל חומרת צניעות. האוטוריטה של הגברים נחלשת, והנשים לוקחות את ההובלה לידיהם.

תופעת נשות הטליבן והתגובה החרדית אליהן מראה על הסדקים העמוקים המתחוללים מתחת לפני השטח ביחסים מגדריים, ולא מן הנמנע שסגה זו אך תלך ותתרחב, ככל שקולם של הנשים יעלה מתחת לפני הקרקע.

היהודים והשמאל החזק - מקבילים שאינם נפגשים

לפני מספר ימים, כאשר שוטטתי ברחבי האינטרנט, נתקלתי במאמר פובליציסטי שנכתב על ידי חוקר בכיר לימודי תרבות ומסורת היהודית, היסטוריון אמריקני בעל יוקרה אקדמית רבה המחזיק בקתדרה ללימודי יהדות במוסד אקדמי מכובד מאד. עד קריאת מאמרו לא הכרתי את עמדותיו הפוליטיות, אולם הרעיונות שביטא במאמר לא נתנו לי מנוח. אין בכוונתי לחשוף את זהותו. זו לא מטרת הטור הזה. אני מבקש להתמודד עם הרעיונות שהציג החוקר המכובד. 

החוקר התייחס לספר שמעסיק כיום את היהדות האמריקנית—"משבר הציונות" מאת פיטר בריינט. מתוך מחויבותו לליברליזם, קרא בריינט להחרים את ההתנחלויות. בדבריו על הספר טען מחבר המאמר שאין להפריד בין ההתנחלויות למדינת ישראל כולה, שכן הישראלים בוחרים באופן שיטתי בממשלות שתומכות במפעל ההתנחלויות. המסקנה המתבקשת לשיטתו הייתה שיש להחרים את ישראל כולה. כותב המאמר תקף את מערכת החינוך היהודית של הממסד היהודי האמריקני, שלדבריו מחנכת לערכים צרים, לחוסר היחשפות לאמריקה האמיתית, ולראיית המציאות האמריקנית דרך "עדשות" יהודיות. הוא גם תקף את הקמפיין של הממסד היהודי האמריקני נגד "נישואי תערובת" של יהודים ולא יהודים. הערך העליון שלפיו יש לשפוט את המציאות, טען, הוא הליברליזם. הוא עצמו מחויב קודם כל לערכי הליברליזם.

המאמר השאיר אותי המום. כיצד יתכן שאותו "יהודי חם", מרצה רב מעלות ושבחים בחקר התרבות היהודית, מוסמך לרבנות (ככל הנראה אורתודוקסית), מבטא השקפות שכל כך נוגדות את כל מה שנחשב מקובל על הממסד היהודי? בהדרגה הגעתי למסקנה שישנה דיכוטומיה ברורה בין תפיסת העולם היהודית לבין תפיסת העולם של השמאל החזק. השמאל הליברלי התפתח מתוך הסוציאליזם. הליברליזם עידן אמנם את המסר, אולם ביסודו ישנו גרעין בלתי משתנה. השמאל מאמין, באופן עקרוני, בערך האדם. על פי ההשקפה השמאלית, אסור לשום מחיצה לעמוד בדרכם של בני האדם לשיוויון. משום כך נאבק השמאל בכל ביטוי של בידול: מגדרי, גזעי, מעמדי, דתי או אתני.

על פי השקפתי, הזהות היהודית ביסודה מדירה, משום כך היהדות ומדינת ישראל עומדות תחת הביקורת של אותו שמאל. איך שלא מסתכלים עליה, היהדות הינה מועדון סגור, שדרך הכניסה המקובלת אליו היא ביולוגית. דרכים אחרות קשות ומסובכות במודע. אני מגדיר את היהדות באופן רחב שיכול להתפרש הן כתנועה אתנית, ו/או כלאום, ו/או מערכת דתית הכוללת מוסר וריטואלים. הגדרות סובייקטיביות של זהות יהודית מעולם לא התקבלו כנורמטיביות (כדוגמת הרעיון לגיור חילוני). גם היהדות הרפורמית, הגורם המקל ביותר ביחס להצטרפות לשורות העם היהודי, מגדירה זהות יהודית על בסיס ביולוגי (אב או אם) ומכילה דרישות אמוניות וריטואליות כתנאי לגיור, שכוללים את ההתחייבות לאמונה ביחוד, ברית מילה ושמירת מצוות (לפחות באופן חלקי). חוקי מדינת ישראל מזהים יהודי על בסיס ביולוגי ודתי. החוק הישראלי פיתח עיקרון נוסף של "זרע ישראל", שאפשר הגירת המונים למדינת ישראל על היסוד הביולוגי-דתי, אם למועמד להגירה היו שורשים יהודיים בשני דורות שקדמו לו. המודל הישראלי-פורמלי לזהות יהודית הוא המודל הנורמטיבי בעולם היהודי כולו, ועד היום לא קם לו מודל אלטרנטיבי.

ביסודה עומדת היהדות ההיסטורית על עקרון הבידול והשוני– "עם בחירה", "אור לגויים". מדינת ישראל מהווה ישום פוליטי של עקרון ההבדלות. זוהי מדינה שנוסדה על בסיס צר (מדינת היהודים), שאין כמעט דרך להצטרף לשורותיה למי שאינו חבר במועדון היהודי הסגור. בעיני השמאל החזק נתפסת מדינת ישראל כביטוי מוקצן של כל מה שנתפס כפסול בעיניו.

בעוד שהשמאל הפוליטי מבקש לשבור מחיצות שמפרידות בין בני אנוש בחתירה לחברה אוטופית שבה אין הבדל בין חבריה, בא הממסד היהודי, בישראל ובארצות הברית, ובונה מחדש את המחיצות. רבים מהוגי השמאל, שמוצאם יהודי, מוצאים את עצמם חצויים בין מחויבותם האידאולוגית לבין מוצאם האתני. אולי משם כך נראה שהתוקפים החריפים ביותר של מדינת ישראל באים משורות היהודים (ראו את המקרה של נעם חומסקי כדוגמא).

מתקפות השמאל על מדינת ישראל הן בלתי נמנעות אפוא ואינני רואה כל אפשרות שיפסקו – אפילו כשיגיע השלום. אינני בא לטעון שכל גינוי של מדיניות ישראלית על ידי השמאל הינו אוטומטית ביטוי לאנטישמיות סמויה. אני כן מבקש לטעון שישנה סתירה מובנית בין הערכי המוסר של השמאל ואופן שבו מובנית הזהות היהודית. לאחר השואה הפכה המתקפה על היהודים לדבר בלתי מקובל, ומשום כך נראה בעיני שמוקד המתקפה לעבר מדינת ישראל.  

מדוע אם כך תמך השמאל בהקמת מדינת ישראל ועמד לצידה מחצית מאה? לדעתי, התשובה לכך מצויה בנטייה האינסטינקטיבית של השמאל לעמוד לצדו של החלש. השמאל הפוליטי מונע מתוך תחושה מוסרית של צדק, ולכן הוא מתייצב כמעט באופן אוטומטי לצד מי שנתפס כקורבן. זו הסיבה שבגינה תומך השמאל במאבק הפלסטיני, בעוד ישראל נתפסת כתוקפן אגרסיבי. אולם, אם ניתוח זה נכון, לא ירחק היום שבו יאבדו גם הפלסטינים את תמיכת השמאל, שהרי זהותם הלאומית מתבססת באופן צר מידי על פרמטרים לאומיים ואסלאמיים.

החוקר היהודי המכובד שבו פתחתי את מאמרי אינו דמות שוליים. הוא מייצג נאמנה את ההיגיון של השמאל החזק. אם מדינת ישראל מהווה ביטוי של גזענות, אם חינוך יהודי הופך את הילדים האמריקנים לצרי אופקים ואם ההתנגדות לנישואי תערובת היא ביטוי של חוסר פתיחות, הרי שישנה סתירה מובנית בין האידאולוגיה של השמאל החזק לבין הזהות היהודית (בין אם היא אתנית ו/או דתית). אלה הם קוים מקבילים שאינם נפגשים.